עבירה של שליחת יד בכספי פקדונות אינה מחייבת הוצאה מלשכת עוה"ד לצמיתות

השופט א' רובינשטיין:

רקע והליכים:

א.        ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין  - אב בית הדין עורך הדין רפפורט וחברי בית הדין עורכי הדין קורן ואיש-שלום - מיום 7.8.06 בתיק בד"א 106/05, 108/05, בגדרו נדחו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב  - אב בית הדין עורך הדין ארדינסט וחברי בית הדין עורכי הדין אביד ולחוביץ - מיום 8.11.05 בתיק בד"מ 15/05. בגזר דינו של בית הדין המחוזי הושת על עורך-הדין חיים, המשיב בעל"ע 6868/06 (הוא המערער בעל"ע 7323/06; להלן המשיב) עונש של עשרים ושניים חודשי השעיה בפועל וארבעים ושניים חודשי השעיה על תנאי.

ב.        אלה עיקרי העובדות שתוארו בקובלנה:

           (1) המשיב משמש כעורך דין משנת 1985; בשנת 2004 זכתה חברה שאותה ייצג בתביעה כספית, וסכום הזכייה הועבר אליו. המשיב חילק את הסכום לארבעה חלקים, והעביר שלושה מהם לשלושה מבין ארבעת בעלי המניות בחברה. את החלק הרביעי היה המשיב אמור להעביר ליורשתו-אלמנתו של בעל המניות הרביעי, שנפטר. מסיבה כלשהי לא התאפשרה העברת הכספים מיידית לאלמנה, ועל כן החזיק המשיב את הכספים בנאמנות. ואולם, כספי הנאמנות הללו הופקדו על ידיו בחשבון של חברה המשותפת לו ולאחיו, שלא היתה חברה של עורכי דין, ומשהתאפשרה העברת הכספים לזוכה, ביום 5.8.04, לא העביר את הכספים, למרות הבטחותיו, מסיבות שלא היה להן קשר לנהנים. כן לא דיווח המשיב לנהנים על הפקדון ופירותיו.

           (2) נוסף על כך, באירוע אחר הלוה בנם של בעל המניות המנוח ואלמנתו, באמצעות חברה שבשליטתו, סכום כסף למשיב, והלה לא פרע אותו, חרף מתן פסק דין כנגדו. הבן התלונן ללשכת עורכי הדין והוגשה קובלנה נגד המשיב, ביום 23.2.05.

           (3) המשיב אף לא הגיב כלל לפניות שנשלחו אליו מצד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, הוא המערער בעל"ע 6868/06 (והמשיב בעל"ע 7323/06; להלן יכונה המערער) להשיב להאשמות.

ג.        (1) המשיב הודה בפני בית הדין המחוזי בעובדות הקובלנה המתוארות מעלה, למעט שליחת היד בכספי הפקדונות. בעניין אחרון זה טען המשיב בעת הדיון, כי הסכומים מצויים עדיין בחשבון בו הופקדו, אלא שאין באפשרותו להעבירם לבעליהם, וטען עוד כי סיפק לבעלים בטוחה טובה לקבלת מלוא הכספים. בית הדין דחה את הטענה, באמרו כי עצם הימצאות הכספים בחשבון שבו הופקדו יצרה מציאות של שליחת יד בכספים על ידי המשיב, אף אם בניגוד לרצונו, ובפועל עשה המשיב שימוש בכסף לצרכיו - והעבירה נעברה.

           (2) ביום 3.5.05, הורשע המשיב בהפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח בניגוד לסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 ולפי סעיפים 54 ו-61(1)-(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; בעיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות ובאי-דיווח על פקדונות בניגוד לסעיפים 40 ו-42 לכללים ולפי סעיף 61(2) לחוק; במעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(2) לחוק; ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק. כמו כן הוחלט להרשיעו, בהתאם לכלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, בהפקדת כספי לקוחות בחשבון שאינו מיוחד לצורך פקדונות ובהפרתן של דרכי השקעת הפקדון בניגוד לכללים 39 ו-41 לכללים ולפי סעיף 61(2) לחוק.

ד.        בטרם מתן גזר הדין הודיע המשיב לבית הדין המחוזי, ביום 17.7.2005, כי השיב את מלוא הכספים למתלונן ולאימו. בגזר הדין, מיום 8.11.2005, הושת על המשיב עונש של השעיה בפועל בת שמונה עשר חודשים מחברותו בלשכת עורכי-הדין, שאליהם נצטרפו ארבעה חודשי השעיה בפועל עקב הפעלת עונש על תנאי שהושת עליו באירוע קודם (בסך הכל עשרים ושניים חודשי השעיה בפועל), וכן ארבעים ושניים חודשי השעייה על תנאי למשך שלוש שנים. במתן גזר הדין, עמדו בפני בית הדין חומרת המעשים ואי-הכרה בחומרתם מצד המשיב, ומנגד ניצבו השיקולים לקולה, ובהם אי-שימוש בכספים באופן אקטיבי, השבתם בסופו של דבר, וכן מותו הפתאומי של אחי המשיב, מנהל החברה שבחשבונה הוחזקו כספי הלקוחות, בתאונת דרכים. כן נזקפה לקולה טענתו של המשיב כי ההפקדה בחשבון זה נעשתה בטעות, והעובדה שלא הוכח כי הפקדת הכספים בחשבון החברה נעשתה בכוונה שהסכום ישמש כביטחון לחוב החברה. המערער והמשיב עירערו שניהם על גזר הדין לבית הדין הארצי.

ה.        בית הדין הארצי דחה, ביום 7.8.06, את הערעור ואת הערעור שכנגד, בקבעו כי אין מקום להתערב בעונש שגזר בית הדין המחוזי, ואין לקבוע כי הפעלת שיקול הדעת על ידי בית הדין המחוזי היתה פסולה או מוטעה באופן המחייב התערבות, לקולה או לחומרה. בית הדין התייחס גם לטענת המשיב כי בית הדין המחוזי לא איפשר לו להשלים טיעונים בעל פה, וקבע, כי לא נגרם עיוות דין בכך שהשלמת הטיעון על ידי המשיב נעשתה בכתב, ובפרט שעה שבגזר הדין שניתן הובאו בחשבון גם טענות שפורטו בהשלמת הטיעון בכתב. מכאן הערעור והערעור שכנגד.

ו.        (1) המערער טוען כנגד קולת העונש, ועותר להוצאת המשיב מלשכת עורכי הדין. לטענתו, שליחת יד בפקדונות לקוחות היא עבירה מופלגת בחומרתה, ולא היה מקום להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות או את קשייו הכלכליים של המשיב, שאינם מצדיקים הקלה בענישה. המערער טוען, כי החשבון בו הופקדו כספי הלקוחות שימש בטוחה לחובות החברה. נטען, כי למשיב הרשעות קודמות מרובות, ובעניינו "הכמות הופכת לאיכות". כן נטען, כי ריפוי הנזק האזרחי שגולם בהשבת הכספים אינו מרפא את הפגיעה באינטרס הציבור ובאמון הציבור בעורכי הדין.

           (2) בראש טענותיו של המשיב בערעורו על חומרת עונשו נאמר, שבית הדין המחוזי לא איפשר לו להשלים את טיעוניו לעונש בעל פה ולהביא עדים לעניין העונש, ושלא היה מקום לדחות את טענותיו בעניין זה בבית הדין הארצי. כן נטען, כי ההחמרה בעונשו נומקה באי-הכרתו בחומרת מעשיו, בעוד שבפועל הכיר בחומרת המעשה כבר בישיבה הראשונה, ואף הודה בטעותו והתנצל. עוד נטען, כי היה על בית הדין ליתן משקל להעדר כוונה מצד המשיב להשתמש בכספים כעירבון ובטוחה. ועוד נאמר, כי טעו הערכאות הקודמות כשקבעו שהמתלונן (בנו של בעל המניות המנוח) הלוה סכום כסף למשיב; לטענת המשיב, את ההלוואה לקח אחיו המנוח, אף שהוא עצמו אמנם התחייב להחזירה. ביחס להרשעותיו הקודמות של המשיב, שהוצגו על ידי המערער, נטען כי התמונה לפיה בעברו שורת הרשעות היא מצג מטעה, ולמעשה מדובר בשתי הרשעות מתקופת התמחותו, לפני למעלה מעשרים שנה, ובשתי תלונות נוספות משנת 2000, שנבעו מתרמית שנעשתה כלפי המשיב על ידי אחד מלקוחותיו.

ז.        (1) בדיון בפנינו הוסיף בא כוחו של המערער וטען, כי עונש של הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין הוא המקובל במקרים כגון דא של שליחת יד בפקדון לקוח. צויין, כי על העונש לשקף את אינטרס הציבור, ואת ההשלכה שיש למעשים כגון אלה על אמון הציבור בכלל עורכי הדין.

           (2) המשיב טען, בין השאר, כי לא הייתה כוונה להשתמש בכספי הלקוח, ומקור המעשה הפסול הוא, כנטען, בטעות לגבי החשבון בו מופקדים הכספים.

             ההכרעה

ח.        באנו לכלל מסקנה, כי אין מקום בנסיבות להיעתר לשני הערעורים כאחד. ראשית, השפיטה המשמעתית הופקדה בראש וראשונה בידי בתי הדין המשמעתיים, ובידיהם שיקול דעת נרחב באשר לעונש אותו הם בוחרים להטיל. כדברי השופט - כתארו אז - אור:

"נראה לי, ככלל, כי ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי ^-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית ^-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ^-ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את דברו. המקרה שלפנינו אינו אחד ממקרים אלה" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר ^-שבע, פ"ד מד(1) 705, 709; ראו גם על"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' רוכברג (לא פורסם); על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד, פ"ד נה(5) 908, 911-910 ).

           בהמשך לדברים נכוחים אלה נוסיף, כי בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם - הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד.